עילי רחין, בוגר לימודי רפואה באיטליה, מתאר את חדר המיון כקו חזית שקט, כזה שפועל גם כשהציבור מחפש מחסה. “מהרגע שמערכת ההתרעה מופעלת הכול נראה אותו דבר”, הוא מסביר, “אבל מתחת לפני השטח, אני מתרשם שהכל עובד כבר בנוהל חירום. הצוות הרפואי יודע שתוך דקות עלולים להגיע פצועים, חולים עם התקפי חרדה, ילדים שנפגעו, וגם אנשים שפשוט לא עומדים בעומס הנפשי”.
בכתבה באתר סרוגים שבה דיבר, הוא שיתף גם את הדילמות הקליניות והאנושיות שמחריפות דווקא ברגעים של אי ודאות. “השיקול הוא לא רק רפואי”, סבור עילי רחין, “הוא גם מוסרי, אנושי, ולפעמים אפילו לאומי”. בתוך המציאות הזו, הצוותים נדרשים להמשיך לטפל גם במקרים שאינם קשורים ישירות ללחימה, תוך קבלת החלטות מהירות שמבוססות על ניסיון, שיקול דעת ורגישות.
רחין אינו חוסך גם בהתייחסות לשחיקה השקטה של הצוותים הרפואיים. הוא מדבר על אנשי צוות שמגיעים מאזורים מוכי ירי, על עובדים שמשאירים ילדים בבית, ועל סולידריות שמחזיקה מערכת שלמה בתנועה. “בזמן שכולם חושבים איך לברוח, אנשי הצוות חושבים איך להישאר”, הוא אומר, ומדגיש כי מדובר במסירות שאינה נמדדת בשעות עבודה אלא בעמידה רציפה בלחץ.
הכתבה נוגעת גם בשאלה הרחבה יותר האם מערכת הבריאות ערוכה באמת לגלי חירום מתמשכים, במיוחד על רקע האיומים הגוברים והתחושה הציבורית שהכול עלול להתהפך ברגע. “המוכנות אינה רק טכנית”, טוען עילי רחין, “היא נפשית, ארגונית ותודעתית. בלי זה, גם הציוד המתקדם ביותר לא יספיק”.
בסיום, עולה מסר חד וברור: הרפואה הדחופה נבחנת דווקא ברגעים שבהם הפחד גדול, הזמן קצר והעומס כבד. “החירום האמיתי בעיניי”, מסכם רחין, “הוא הרגע שבו שוכחים שמדובר בבני אדם”.