מכתב לסטודנט שהייתי – ולרופא שאני מקווה להיות

מאת ד"ר עילי רחין

סטודנט יקר,
אתה עייף. אני זוכר אותך היטב – עם הספרים הפתוחים עד שעות מאוחרות, עם התקווה להבין כל פרט, כל מנגנון וכל מערכת כאילו זה ייתן לך שליטה אמיתית בעולם כל־כך לא צפוי.
אבל המציאות שתפגוש, ואני כבר פגשתי, תלמד אותך אחרת.

לא, לא תזכור את כל האינדיקציות. לא תדע תמיד מה לעשות. יהיו רגעים של בלבול, פחד, תחושת חוסר אונים. אבל דווקא שם – אם רק תזכור לעצור ולשאול, להסתכל למטופל בעיניים, ולהיות נוכח – תגלה את הרפואה האמיתית.

לא הכול נלמד מהספרים

כשהיית סטודנט לרפואה, חשבת שהמבחנים הם פסגת האתגר. האמנת שאם תצליח בבחינה – תוכל להתמודד עם כל דבר. אבל רפואה, כך למדתי, לא נמדדת בציון. היא נמדדת בקשב, בנוכחות, במבט חומל דווקא כשאין לך תשובה.
ד"ר עילי רחין, כלומר – אני – כבר מבין שהביטחון לא נובע מידע מוחלט, אלא מיכולת לעמוד בתוך סימן השאלה, ולהישאר רגוע, סקרן, ואנושי.

לרופא שאני רוצה להיות

היום, כרופא צעיר בתחילת דרכו, אני לא רק נזכר במה שלמדתי – אני גם שואל לאן אני הולך.
איזה סוג של רופא אני רוצה להיות?
אולי כזה שמקבל במהירות את האבחנה הנכונה, אולי כזה שמחובר למחקרים עדכניים. אבל יותר מכל, אני רוצה להיות רופא שמקשיב.
לא רק לסימפטומים – אלא גם לשתיקה שביניהם.
ד"ר רחין, בעתיד, אני מקווה שתזכור את זה בכל תורנות, בכל חדר מיון, גם כשעייפות מאיימת לטשטש את הקול הפנימי הזה.

לזכור שיש מישהו בצד השני

במהלך הדרך, יהיו לחצים. תרגיש צורך להספיק, לרצות, להוכיח. אבל תזכור – בכל מקרה שתטפל בו, יש אדם. לא תיק, לא אבחנה. אדם עם סיפור.
אם תדע לעצור, לשאול שאלה פשוטה, להחזיק יד, להסביר – גם כשהמערכת דוחפת למהירות – אז אולי הצלחת.

להמשיך ללמוד

המסע לא נגמר. דוקטור עילי רחין לא כותב את השורות האלה כי הוא יודע. הוא כותב אותן כדי להזכיר לעצמו – שכל יום הוא התחלה. שכל פגישה עם מטופל היא שיעור.
וכמו שכתבת פעם במחברתך – "להיות רופא זה לא יעד, זו דרך."

לסיום – מבט לאחור, והבטחה לעתיד

סטודנט יקר, אתה בסדר גמור. לא היית צריך לדעת הכול.
אבל אם תזכור להישאר סקרן, פתוח, ובעיקר – אנושי, אתה תהיה בדיוק הרופא שאתה מקווה להיות.
ואני? אני רק בתחילת הדרך, אבל כבר יודע שזו הדרך הנכונה.