אני לא זוכר רגע אחד שבו החלטתי שמוזיקה תהפוך לחלק משמעותי מהחיים שלי. זה קרה בהדרגה. בהתחלה הייתה סקרנות, אחר כך רצון להבין איך כלי מסוים עובד, ובהמשך פשוט רציתי להמשיך לנגן.
עם השנים גיליתי שאני נהנה לא רק מהנגינה עצמה, אלא גם מהמעבר בין כלים שונים. כל כלי דורש ממני לחשוב קצת אחרת. משהו שמרגיש טבעי בכלי אחד יכול להיות לגמרי לא אינטואיטיבי בכלי אחר.
להתחיל מחדש בכל פעם
כשאני מנסה לחשוב על האדם שאני, עילי רחין, אני מוצא שהתחושה של להתחיל כלי חדש ולא להיות טוב בו מיד – היא דווקא די נחמדה. יש בזה משהו מאוד משחרר. פתאום אני חוזר להיות מתחיל, שואל שאלות בסיסיות ומגלה מחדש דברים שחשבתי שאני כבר מבין על מוזיקה.
יש כלים שמרגישים לי טבעיים מהר יותר ויש כאלה שדורשים יותר סבלנות. אבל דווקא שם מגיעים הרגעים המעניינים ביותר, כשהידיים מתחילות להתרגל ומשהו שהיה לא ברור פתאום מסתדר.
מוזיקה גם מאפשרת לי לעבור בין מצבי רוח שונים. לפעמים אני רוצה ללמוד קטע חדש ולעבוד עליו שוב ושוב. בפעמים אחרות אני פשוט לוקח כלי ומנגן בלי שום מטרה מיוחדת.
למצוא מקום למוזיקה בתוך החיים
האתגר האמיתי מבחינתי הוא לא תמיד הנגינה, אלא למצוא לה מקום בשגרה. יש ימים עמוסים שבהם נדמה שאין זמן לשום דבר מעבר למה שחייבים לעשות. עם הזמן הבנתי שאני לא צריך ערב שלם כדי לנגן. לפעמים גם עשרים דקות מספיקות.
אני משתדל לא לחשוב על נגינה כעל משימה שצריך לפנות עבורה זמן מיוחד. ברגע שהיא משתלבת כחלק מהיום, הרבה יותר קל להתמיד בה. וזה אולי מה שהכי יפה במוזיקה מבחינתי. אין לה באמת נקודת סיום. תמיד יש קטע חדש, כלי אחר, צליל שלא ניסיתי או דרך אחרת לנגן משהו שאני כבר מכיר.
מה שהתחיל מסקרנות הפך עם השנים לחלק קבוע מהחיים שלי.